הבוקר בבית ״המשפט״ השלום בירושלים (הטעות הועתקה מהמקור) יתקיים דיון של אמיר מלמד אצל השוחט מנחם מזרחי בשעה 2 בצהריים (29/4/2026), הדיון הינו יחודי בכך שפעם ראשונה בהיסטוריה של בתי המשפט הם מוכנים לתת ״במה״ לנושא של בקשת צו הרחקה לשוטרים ששמו להם מטרה ללמד את אמיר מלמד לקח לא להתעסק עם כנופית חולי המדים.
אנחנו מזמינים את הציבור שחשובים לא זכויות אזרח בישראל להגיע לבית המשפט ולצפות בדיון ולוודא שהשופט מנחם מזרחי יפנים שהמשחקים של בית המשפט בהגנה על כנופיית שלטון החוק יתועדו. בימים אלו שהציבור בישראל כבר מבין שהשוטר מסריח מהראש של נשיא בית המשפט זה רק עניין של זמן עד שנתחיל לנקות את אורוות המשפט.
האיש שסירב לשתוק
חמש שנים. אלפי דפים. לבד מול מערכת שנדמה שהחליטה מראש. זו הסיפור של אמיר מלמד — האב, הלוחם, האדם
הוא לא שמוק בחליפה, לא מוביל קמפיין שיווקי מלוטש. אמיר מלמד הוא גבר שלא מסתתר מאחורי מסך, כותב, מקליט, ומסרב להרים ידיים. כשכולם אמרו לו "זו המציאות", הוא בחר לשנות אותה. לפחות מנסה.
■ חמש שנים ספירה לאחור
זה מתחיל, כמו הרבה סיפורים אחרים, עם גירושים. שנת 2017. תיק בבית משפט למשפחה שנפתח ונשאר פתוח — חמש שנים ועדיין מחכה להכרעה סופית. במרוצת הזמן, אמיר מלמד לא רק ישב ולמד להכיר את הפרוצדורות המשפטיות מבפנים — הוא הפך את עצמו לבקיא בחוק, בפסיקות, בסעיפים שרוב האנשים מעולם לא קראו. אבל גם אלו שעוסקים ״במלאכת הקודש״ זה מעניין להם את התחת ובראש כל הפרמידה המסריחה הזו מנצח בית המשפט העליון גם בכובעון של בית משפט גבוה ״לצדק״
"חוק המזונות, סעיף 3א, מחייב את שני ההורים לשאת בנטל לפי שיעור הכנסותיהם", הוא חוזר ומסביר שוב ושוב — בשיחות, בפוסטים, בהודעות קוליות. "זה החוק. זה כתוב. אז למה עורכי הדין מתנהגים כאילו הוא לא קיים?"
השאלה הזו, הפשוטה לכאורה, היא ליבת המאבק שלו. לא רק בתיק הפרטי שלו — אלא בעיניו, בעייתה של מערכת שלמה.
■ כשאב נהיה אקטיביסט
אמיר מלמד לא הגיע לאקטיביזם מתוך שאיפה לפרסום. הוא הגיע מתוך כאב. מתוך ניסיון אחרי ניסיון שלא צלח. מתוך הבנה שמערכת — בתי המשפט למשפחה, הרשויות, ומרבית עורכי הדין — לא פועלת לפי החוק או כללי צדק שהיא אמורה לייצג.
הוא שולח מכתבים לחברי כנסת. מגיע לאסיפות ולהפגנות. כותב בפייסבוק ומצרף שם "חברימוס" — פנייה ישירה וחמה אל קהל העוקבים שלו. מעלה סרטוני הסבר. מקליט הודעות קוליות לאנשים שמוכנים להקשיב.
"אנחנו לא מבקשים חסדים", הוא כותב פעם אחר פעם. "אנחנו מבקשים שיפעלו לפי החוק הקיים."
הדרך שלו לא תמיד קלה. גדעון סער חסם אותו בוואטסאפ אחרי שקרא מכתב שלו. אחרים נפנפו אותו. אבל הוא ממשיך. כי מה הברירה?
■ ניכור הורי: השם שאנשים מפחדים לאמר
אחת מהפציעות העמוקות ביותר שמלמד חושף בשיחותיו היא נושא הניכור ההורי. מצב שבו ילדים מתרחקים מהורה אחד — לרוב האב — בעקבות הליכי גירושים. זה לא תמיד מכוון, לא תמיד מוגדר, אבל ההשלכות הן אמיתיות.
"שנה שלימה בלי לראות אותם", כתב פעם, ואין צורך בהסבר נוסף. המשפט הזה לבדו אומר הכל על מה שאב עלול לעבור כשהמערכת, גם אם לא מתכוונת, מחלישה אותו.
מלמד לא מסתיר את הכאב. הוא שם אותו על השולחן, כחלק מהמאבק הציבורי. כי הוא מאמין שרק אם נדבר על זה בקול רם — המערכת תאלץ להתייחס.
■ "אני לא מפסיק" — האדם שמאחורי המאבק
קשה לשחזר מי היה אמיר מלמד לפני 2017. אבל בשנים האחרונות, הוא אדם של מטרה. מי שמדבר איתו לא יכול להחמיץ את הנחישות — לפעמים גובלת בעקשנות — שבה הוא ניגש לכל דבר.
הוא מצחיק, לפעמים בוטה, תמיד ישיר. כשהוא רוצה לעשות מחאה — הוא פשוט עושה אותה. כמה פעמים, אם צריך. הוא מאמין שבאמצעות פרסום, עקביות, ולחץ — ניתן לשנות אפילו מה שנדמה מושרש ובלתי ניתן לתיקון.
"חברימוס, שתפו בבקשה" — זה לא רק ביטוי רשתי. זה גיוס. הוא יודע שהכוח של האדם הבודד הוא בעשייה קולקטיבית. ולכן הוא לא מפסיק לגייס.
■ מה הוא רוצה שתדעו
בשיחות ארוכות עם אמיר מלמד, חוזרת ועולה נקודה אחת: הוא לא מבקש שתרחמו עליו. הוא מבקש שתדעו. שתבינו שהסיפור שלו אינו יוצא דופן — שיש הרבה אמירים שם בחוץ, שנאבקים, שמתעייפים, שלפעמים כמעט מרימים ידיים.
"מה שקורה לי קורה להמון גברים", הוא אומר. "ורובם לא מעזים לפתוח את הפה כי הם מפחדים. אני לא מפחד."
האומץ הזה — לדבר, לחשוף, לסרב להיות אנונימי בכאב שלו — הוא אולי הדבר המובהק ביותר שמגדיר אותו.
מערכת שלטון החוק הרקובה ביותר של המזרח התיכון הכריזה עליו דרך כל שופרות התעמולה של סדום שהוא עדנה קרנבל אם זה לא היה היום העצוב ביותר שמראה עד כמה הריקבון פשה במדינת ישראל זה היה יכול להיות אחלה מערכון של הגששים או של אפרים קישון
המסר של אמיר לציבור הישראלי הוא "אנחנו לא מבקשים חסדים. אנחנו בסך הכל מבקשים שכנופית שלטון החוק תפעל על פי החוק הקיים."