לפנינו ערעור מבית משפט מחוזי על זיכוי נאשם מעבירת סמים, כאשר הזיכוי הוא לבקשת המשטרה. הזיכוי הוא בגלל שהמשטרה הודיעה שהיא חוזרת בה מכתב האישום כי המשטרה לא רצתה להעיד שטינקר. הסיבה שהמטרה היתה אמורה להעיד את השטינקר היתה שהשופטת שרה חביב (כיום מפוטרת) כפתה עליהם לגלות את זהות השטינקר (המודיע).
השטינקר דיווח שמשפחת הפשע אבו רקייק מפעילה מכונית להפצת סמים והירואין ושהנהג מפיץ הסמים הוא מאהר אבו רקייק. פס"ד מחוזי ב"ש ע"פ 21428-12-14.
השופטת המפוטרת שרה חביב הורתה לפרקליטות לגלות שטינקרים על משפחת הפשע אל רקייק
איזה אינטרס היה לשרה חביב לחשוף את זהות השטינקרים שמופעלים ע"י המשטרה נגד משפחת אבו רקייק??? אל תגידו לנו שלא שילמו לה. ולמה הנהלת בתי המשפט פיטרה אותה???? והיא השתרללה עם רמי לוי מינית בזמן שדנה בתיקים נגדו…….
אחרי שהזיכוי הושג לבקשת המשטרה לחזור בה מהאישום, הערעור הוא של המשטרה על עצם הזיכוי שהיא עצמה גרמה. האם ייתכן כזה מצב? אתה מבקש לזכות את הנאשם ומערער על הכרעת הדין שניתנה בגללך???? ובכן בישראל הכל יכול להיות והשופט יואל עדן קיבל את הערעור, והחזיר אותו לבימ"ש השלום עם הוראה לא לגלות מי השטינקר.
על מיקצה שיפורים שמעתם? אדם רגיל לא יקבל מיקצה שיפורים בחיים, אבל למשטרה ולפרקליטות הכל מותר. הרי הנאשם הגיש בקשה לגילוי ראיה חסויה וזכה. המשטרה והפרקליטות ערערו והפסידו. המשטרה והפרקליטות ביקשו לזכות את הנאשם, ורזבערעור הן מבקשות מיקצה שיפורים אצל יואל עדן, ופתאום הם זוכים????
האופן הראוי של הגשת ערעור על חשיפת ראייה חסויה בעתירה לגילוי ראייה
לשכת תביעות נגב חזרה מכתב אישום והגישה ערעור על פס"ד מזכה תוך תקיפת ההחלטה על חשיפת המקור.
ההליך בביהמ"ש קמא: בנסיבות העניין, כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של החזקת סם מסוכן (הרואין) שלא לצריכתו העצמית. כ"א בא לעולם בעקבות קבלת מידע חסוי, בעטיה בוצעה פעילות משטרתית לאיתור הרכב בו נסע הנאשם. באיתור הרכב ע"י המשטרה, נצפו 3 נוסעים: נהג הרכב, נוסע לצד הנהג והנאשם. הנאשם ישב במושב האחורי, ונצפה ע"י השוטרים כשהוא משליך מהרכב חומר החשוד כסם, כמו גם כשבסמוך אליו נמצא חומר נוסף החשוד כסם. עובר להגשת כ"א, נחקרו כל נוסעי הרכב, כשנהג הרכב והנוסע שלידו הכחישו כל קשר לסמים, בטענם כי העלו את הנאשם כ"טרמפיסט". הנאשם מסר שתי הודעות, במסגרתן הודה כי הסמים שלו, ויתר נוסעי הרכב לא ידעו כלל כי עלה לרכבם יחד עם סמים.
תעודת החיסיון חסתה את פרטיו של זהות המקור – מוסר הידיעה, לרבות מועד מסירת הידיעה וחלק מתוכן הידיעה.
לאחר הגשת כתב האישום, ובטרם מתן מענה מפורט, הגיש הנאשם עתירה לגילוי ראיה חסויה, במסגרתה ביקש לחשוף את פרטי המקור.
התקיימו מספר דיונים בעתירה לגילוי ראייה [כשלשכת התביעות פנתה לפרקליטות כבר בשלב זה בבקשה לליווי בהליך (הפקת לקחים ממקרים אחרים)], כמו גם שהנאשם שינה את מהות כפירתו בביהמ"ש, ובחר בטענה חדשה לפיה הסמים אינם שייכים לו, ולמעשה הם נזרקו לעברו ע"י מי מנוסעי הרכב (לא ציין את זהות הזורק…..). בסופו של דבר, חשפה המדינה (לאחר בחינה יסודית וחוזרת עם גורמי המודיעין) את כל תוכן המידע, שנגע למידע כוללני בדבר נהג הרכב (הנוהג לסחור בסמים ברכבו- הרכב בו נתפס הנאשם מחזיק בסמים), ולעובדה כי ביום האירוע היה בכוונת נהג הרכב להביא סמים ברכבו לב"ש, ואף חשפה את אופן קבלת המידע ע"י המקור – שמע את הנהג מדבר על כך. הש' שרה חביב הורתה על חשיפת המקור.
בשלב השני, בעקבות ההחלטה על חשיפת המקור, הודיעה המדינה, במסגרת התיק העיקרי, כי בעקבות החלטת מותב אחר לחשוף את המקור, היא נאלצת לחזור בה מכתב האישום כנגד המשיב, וכי בדעתה לערער על החלטה זו במסגרת ערעור שתגיש על הכרעת הדין שתתקבל כפועל יוצא מהודעתה הנ"ל. לאור הודעת ב"כ המדינה, זיכה בית המשפט את המשיב בדין.
בשלב השלישי, למרות ההבנה לסיטואציה המורכבת אליה נקלע המשיב (3 נוסעים בלבד ברכב .. אנד דן דינו…) הגישו הפרקליטים את ערעור המדינה, במסגרתו תקפו את החלטת ביהמ"ש שדן בעתירה לגילוי ראייה.
שימו לב שהודעת הערעור כללה 2 גרסאות. גרסא עם חלק גלוי בלבד, וגרסה עם נימוקי הערעור מפורטים שהוגשו להרכב בלבד. במסגרת זו, הדגישה הפרקליטה תהילה גלנטה כי המדינה בחרה במסלול משפטי זה על דרך האילוץ, ובהעדר דרך אחרת על פי החוק, להביא לבחינת ערכאת הערעור את החלטת ביהמ"ש קמא בעתירה לגילוי ראיה חסויה, כמו גם שביקשה הנחיות מביהמ"ש כיצד להגיש את הראיות החסויות ואת נימוקי הערעור החסויים.
במעמד הדיון, וחרף העובדה כי גלנטה הפנתה את הסניגוריה הציבורית להחלטת ביהמ"ש העליון בעניין שבנדון (ברע"פ 7297/14 שמואל איטח), טענה הסניגוריה הציבורית גם טענות דיונית (לצד טענות מהותיות). למעשה נטען, כי אין למדינה סמכות דיונית להגשת הערעור, שכן מדובר על ערעור על זיכוי שהוא תוצאה מתחייבת של חזרה מאישום (קרי, פס"ד הזיכוי לא נפלה שגגה, לאור העובדה כי המדינה היא זו שביקשה לחזור בה מהאישום), וכי המדינה בערעורה אינה תוקפת את פס"ד, ואף מכירה בכך שאינו שגוי, אלא תוקפת את ההחלטה על חשיפת המקור, כאשר המחוקק קבע כי ניתן לערער רק על פסק הדין בלבד.
השופט יואל עדן מביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה, הן מבחינה דיונית (עיקר פס"ד הוקדש לעניין מהותי זה), והן מבחינה מהותית.
מבחינה דיונית, ביהמ"ש המחוזי אישר (בפס"ד "מפורט ויסודי" שניתן מפי השופט עדן) את הדרך בה נקטה התביעה הכללית, לפיה: בשלב הראשון, לאחר החלטה על חשיפת ראייה חסויה היא חזרה בה מכ"א, ובשלב השני, לאחר הזיכוי הגישה ערעור על הזיכוי, כשהערעור נסוב על ההחלטה מותב אחר לחשוף את הראייה החסויה.
מבחינה מהותית, ניתח ביהמ"ש את מהות המקרה, וסבר כי בנסיבות העניין, אין בחשיפת המקור כדי לסייע להגנה.
מי שהגישה את הערעור היא תהילה גלנטה. קובי הרוש מלשכת תביעות נגב הופיע בהליכים בביהמ"ש קמא, וסייע לגלנטה בכתיבת הערעור הגלוי והחסוי. טל אדיר כהן ואדווה וייצגן סייעו מניסיונן בעניינו של איטח, ורחל אלמקייס (אחראית על חומרי חקירה) הכווינה את גלנטה בהליכים הרבים שנוהלו בביהמ"ש קמא, ועינת נהון הופיעה בדיון.
להלן פסק הדין של יואל עדן בערעור על זיכוי שהמשטרה עצמה ביקשה
| בית המשפט המחוזי בבאר שבע | |
| ע"פ 21428-12-14 מדינת ישראל נ' אלעתמין | |
| בפני | כב' הנשיא י' אלון – אב"ד
כב' השופט י' פרסקי כב' השופט י' עדן |
|
| מערערת | מדינת ישראל ע"י פמ"ד – פלילי |
|
| נגד | ||
| משיב | יאסר אלעתמין ע"י ב"כ עו"ד ו' אברהם |
|
| פסק-דין |
השופט יואל עדן:
הערעור וההליך בבית המשפט קמא
- זהו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בבאר שבע בת.פ. 27310-04-14 (כב' השופט דניאל בן טולילה), לפיו זוכה המשיב מהמיוחס לו בכתב האישום המתוקן. הזיכוי הינו מכוח סעיף 94(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), לאור הודעת המערערת על חזרה מהאישום, בעקבות החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת שרה חביב) בבע"ח 7164-11-14, לקבל את עתירת המשיב לגילוי ראיה חסויה.
כתב האישום המתוקן אשר הוגש לבית המשפט קמא מייחס למשיב עבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), בכך שנטען כי בתאריך 10.4.14 בתוך רכב בו נסע המשיב, החזיק הוא בסם מסוכן מסוג הרואין במשקל נטו של 14.95 גרם, שלא לצריכתו העצמית.
במסגרת תיק זה הוצאה תעודת חיסיון המתייחסת לידיעה מודיעינית, 14-01-82-333 לפיה נחסה כל פרט או מידע אשר יש בו כדי לגלות את זהות האדם אשר מסר למשטרה את המידע, לרבות מועד מסירת המידע וחלק מתוכנו, וכי גילוי מידע זה עלול לסכן שלומם של בני אדם ולפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה.
הוגשה עתירה להסרת החיסיון (בע"ח 7164-11-14), אשר לאחר שהתקיימו בה מספר דיונים ניתנה ביום 24.11.14 החלטה להסרת החיסיון.
המערערת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה להסרת החיסיון, במסגרתה הודיעה כי לאחר התייעצות הוחלט לחשוף את התוכן המלא של המידע המצוי בידיעה המודיעינית, לרבות אופן קבלת המידע, לפיו המקור שמע את תוכן המידע מפי נשוא הידיעה, למסור את מלוא התוכן כאמור להגנה, וזאת מבלי לחשוף את זהות המקור אשר שמע את תוכן המידע, ומבלי שיוזמן כעד הגנה.
לאחר דיון נוסף בעקבות הבקשה לעיון חוזר, ניתנה ביום 8.12.14 החלטה (ע"י כב' השופטת שרה חביב), כי על המערערת למסור לב"כ המשיב את פרטי המודיע.
בעקבות החלטה זו, בדיון אשר התקיים בפני המותב הדן בתיק העיקרי (כב' השופט דניאל בן טולילה), הודיעו ב"כ המערערת על חזרה מהאישום בהתאם לסעיף 93 לחסד"פ, וכי יש בכוונתם להגיש ערעור, ומכאן זיכוי המשיב וערעור זה.
כפי שיפורט להלן, טענות הצדדים הינן בשני מישורים, המישור הדיוני בדבר עצם השאלה האם קיימת למערערת האפשרות להגיש ערעור, מקום שהיא הודיעה על חזרה מהאישום, והזיכוי הינו בעקבות הודעה זו, כאשר הערעור הלכה למעשה נסב על החלטה במסגרת העתירה לגילוי הראיה החסויה, והמישור המהותי בשאלה האם נכון היה לקבל את העתירה לגילוי ראיה, גם לאחר שהורחב המידע הגלוי, כך שכולו נחשף להגנה, למעט המקור, ולהורות על חשיפת זהות המקור.
טענות המערערת
- במישור הדיוני נטען כי הדרך היחידה העומדת בפני התביעה להשיג על החלטה בעניין חיסיון, אשר בעיניה שגויה, ואשר היא העומדת ביסוד הזיכוי הכפוי, היא בדרך של ערעור בערכאת הערעור על פסק הדין.
עוד נטען כי לא נקבע כי מהלך במסגרתו ערכאת ערעור מתערבת ומחזירה תיק לבית משפט קמא אינו מהלך נכון.
במישור המהותי נטען כי הידיעה אשר עומדת במרכז התיק הינה ידיעה בדבר פעילות סמים של אדם בשם מהאר אבו רקייק, אשר מתוכננת להתבצע באותו יום, ברכב בבעלותו, והוא הנהג. עוד נאמר, כי התביעה הסכימה בהליך העיון החוזר כי הנהג נשמע אומר את הדברים הכתובים בידיעה, וכי הנהג נשמע אומר כי הרכב צריך לצאת עם סמים לכיוון באר שבע.
זאת ועוד, ב"כ המערערת מוסיפים כי הוסכם להצהיר כי הם מקבלים את דברי המקור לגבי הנהג כעובדה וכהנחת מוצא. במסגרת ההליך בעתירה לגילוי הראיה החסויה, נאמר ע"י ב"כ המערערת כי בנוסף לגילוי כל תוכן הידיעה (למעט זהות המקור), ב"כ המשיב יוכלו להשתמש בידיעה המלאה, ב"כ המערערת לא יטענו לקבילות, נאמר כי המידע התקבל מפי נשוא הידיעה, וגם ייאמר שמו של נשוא הידיעה.
נטען כי לא היה מקום לצפות כי המשיב יכול היה לקבל ממצא ראייתי מעבר לכך בעניין מעורבות הנהג בסמים, ולפיכך, החלטה אשר חייבה בכל זאת חשיפת המקור, אינה משרתת אינטרס הגנה של הנאשם, כיוון שאינטרס הגנה זה קיבל ביטוי, אף מעבר לכל ציפייה אשר היתה יכולה להיות וזאת בהצהרה שהצהירו ב"כ המערערת בבית משפט השלום.
הוגשו גם נימוקים חסויים לערעור, אך כפי שיפורט להלן, אינני מוצא בהם כדי להוסיף על ההנמקה הנדרשת לצורך המחלוקות אשר בין הצדדים, ולפיכך, לא תהיה התייחסות להם.
טענות המשיב
- במישור הדיוני נטען כי יש לדחות על סף את הערעור, בטענה כי לא עומדת למערערת זכות ערעור על זיכוי שהוא תוצאה מתחייבת מחזרתה מהאישום.
נטען כי בפסק הדין של הזיכוי לא נפלה כל שגגה, לאור בקשת המערערת לחזור מכתב האישום לאחר שהמשיב כפר באשמה, לא נותרה לבית המשפט קמא סמכות להחליט אחרת, ופסק הדין של המותב אשר דן בתיק העיקרי אינו מושפע כלל מההחלטה של המותב האחר בעתירה לגילוי הראיה.
נטען כי הודעת הערעור אינה תוקפת כלל את פסק הדין, ואף מכירה בכך שאינו שגוי, אלא תוקפת היא אך ורק החלטה אחרת, כאשר המחוקק קבע כי ניתן לערער על פסק הדין בלבד.
נטען כי לא מחויבת ביקורת של ערכאת הערעור על כל החלטה של בית משפט, ורק אותן החלטות עליהן נשען פסק הדין של הערכאה הדיונית, הן העומדות גם בשבט הביקורת של ערכאת הערעור.
במישור המהותי, נטען כי ראיה החיונית להגנה לעולם לא תישאר חסויה, ורק מקום בו משקלה של הראיה החסויה מצומצם, כאשר מדובר בראיה שאינה חיונית להגנה אבל היא עשויה לסייע לנאשם, נערך איזון בין האינטרסים המתנגשים.
נטען כי כאשר המידע החסוי הוא עדות של עד, או זהותו של עד הנדרש לעדות, חיוניות העדות תיגזר מהפוטנציאל הראייתי הטמון בה, והשאלה האם יכול ויהיה באותה עדות כדי להטיל ספק באשמתו של הנאשם.
נטען כי בענייננו, המודיע מסר בזמן אמת מידע לפיו אדם אחר אשר נהג ברכב הוא בעליו של הסם שנתפס, וראיה המעידה כי אחר הוא בעליו של הסם, יכולה לתמוך בגרסת המשיב לפיה – המשיב היה נוסע בלבד ברכב, בלא שידע על הסם, והסם נזרק אליו כאשר הרכב נתקל במארב המשטרתי.
נטען כי למודיע היה מידע מהימן מאוד, אשר התאמת לאחר שהשוטרים אכן תפסו סמים ברכב, כפי שדיווח להם המודיע מראש.
עוד נטען כי מכיוון שהמודיע שמע מידע ממקור ראשון, מידע מהימן, ייתכן ובנוסף לאמירות שנשמעו, יכול המודיע לספר על דברים שראה ואשר יש בהן כדי לחזק את תוכן האמרה ששמע, ורק מפגש של ההגנה עם העד יכול להביא לחשיפה של מלוא המידע שהיה ברשות המודיע, והעובדות עליהן הסתמך. נטען כי המקור היה כנראה עד לחלק מהותי מההתרחשות, ויכול למסור פרטים רבים על שאירע, פרטים שלא נאספו ועשויים לסייע למשיב בהגנתו.
נטען כי חשיפת המקור חיונית להגנת המשיב, הן משום שהיה עד לשלב מקדים או לראשיתו של האירוע המתואר בכתב האישום, ובאם יישאל יש להניח כי ימסור פרטים אשר יסייעו בהגנתו של המשיב.
דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בפרוטוקולים, בבקשות ובכלל המסמכים בתיק בית המשפט קמא, הן בתיק העיקרי והן בעתירה לגילוי הראיה, בידיעה נשוא ההחלטה בעתירה לגילוי הראיה החסויה, ידיעה אשר כל כולה גלויה לב"כ המשיב, למעט זהות המקור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין הערעור להתקבל.
ערעור זה הינו אמנם על הכרעת הדין המזכה, אולם כל נימוקיו מכוונים כנגד ההחלטה האחרת לגילוי הראיה החסויה, לצד הטענות הדיוניות.
במישור הדיוני – לטעמי, ההליך בו נקטה המערערת, הודעה על חזרה מאישום עקב ההחלטה המחייבת גילוי זהות המקור, וערעור על פסק הדין במסגרתו תוקפת היא את ההחלטה בעתירה לגילוי ראיה, הינו ההליך הנכון והראוי.
במישור המהותי – לא היה מקום לחייב את המערערת בחשיפת המקור, אינני מוצא בחשיפה של זהות המקור כדי להביא לסיוע בהגנת המשיב, אינני מוצא כי מדובר במידע החיוני להגנתו, ואני מוצא את טענות המשיב בדבר אשר ניתן היה לקבל ממקור זה, בבחינת ספקולציה נעדרת ראיה לתמיכה בה.
העמדה והתוכן אשר הוצגו במסגרת הבקשה לעיון חוזר, במסגרתם נחשף מלוא תוכן הידיעה, למעט זהות המקור, ואף ניתנו הסכמות דיוניות ביחס לקבילות האמור בידיעה, ועוד הוסף כי המקור שמע את הדברים מפי הנהג ברכב, כל אלו הינם בבחינת מלוא הנתונים הרלבנטיים, וכוללים אף הסכמות דיוניות וראייתיות מרחיקות לכת.
להלן אתייחס למישור הדיוני ולמישור המהותי. אציין כי הנימוקים במסגרת המישור הדיוני הובאו ע"י בית משפט זה בהרחבה בפסק הדין מיום 2.10.14 בע"פ 61511-12-13, בו מדובר היה בנסיבות דומות הקשורות בזהות מודיע. יש לראות את כל ההנמקות שם ביחס למישור הדיוני, כרלבנטיות וישימות גם בהליך זה, ויובאו גם הן להלן.
המישור הדיוני
- הערעור הינו על פסק הדין של בית המשפט קמא, אך במהותו ובמרכזו הינו על ההחלטה במסגרת העתירה לגילוי ראיה, להורות על גילוי גם של החלק האחרון אשר נותר חסוי, זהות המקור למידע.
הטענה המרכזית כנגד ההליך הנוכחי הינה כי דין הערעור להידחות על הסף, הואיל ובפסק הדין עצמו לא נפלה שגגה כלשהי, וכי פסק הדין אינו מושפע כלל מההחלטה של כב' המותב האחר בעניין הסרת החיסיון, אלא הוא נשען אך ורק על החזרה של המערערת מהאישום, ונטען כי רק אותן החלטות עליהן נשען פסק הדין כשלעצמו, הן העומדות גם בביקורת ערכאת הערעור, ואילו ביחס להחלטות אחרות, "הצדדים נאלצים לסמוך על החלטה של בית המשפט היושב כערכאה הדיונית".
אין לקבל גישה זו.
לא אחת נקבע כי הדרך הנכונה והראויה לערער על החלטת ביניים במסגרת הליך פלילי הינה במסגרת ערעור על פסק הדין.
ר' בג"ץ 5312/05 יצחק זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (8.6.2005), שם נקבע (אמנם ביחס להחלטת ביניים בעניין אחר – חקירה נגדית) כדלקמן:
"כלל הוא, כי למעט חריגים שבחריגים, אין ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים ומקומן הראוי של טענות לעניין החלטות ביניים בהליך הפלילי הוא להתברר בגדרו של ערעור על פסק הדין."
בע"פ 462/07 מדינת ישראל נ' עיזאת חמאד ואח' (20.2.2007) מנה בית המשפט העליון את האפשרויות העומדות בפני המאשימה כאשר ברצונה לפעול כנגד החלטה אודות גילוי ראיה חסויה, אשר אחת מהן הינה על דרך הודעה כי לא ניתן להמשיך בהליך הפלילי על כל המשתמע מכך, ולהביא את השגותיה כנגד ההחלטה במסגרת הערעור על הכרעת הדין.
בע"פ 462/07 לא חזרה בה המאשימה מהאישום אלא הודיעה, בעקבות החלטה אשר קבעה, בין היתר, להסיר חסיון זהותו של מקור, כי : "היא לא תוכל להמשיך בהבאתן של הראיות, והיה מקובל עליה כי בנסיבות אלו תהיה התוצאה "זיכוי מחוסר ראיות מספיקות"", ואכן המשיבים שם זוכו.
בית המשפט העליון קבע כי אחת משלושת הדרכים אשר עמדו בפני המאשימה הייתה להביא את השגותיה כנגד ההחלטה במסגרת הערעור על הכרעת הדין, ודוק, על ההחלטה, ולא רק על הזיכוי.
בע"פ 1708/06 מדינת ישראל נ' יצחק דדון (1.5.2006) היו הנסיבות דומות לענייננו ובית המשפט דן בערעור המאשימה, קיבלו, והשיב את הדיון לבית משפט קמא. בית המשפט קמא שם קיבל החלטה בעתירה לגילוי ראיה לחשוף זהותו של מודיע, החלטה בעקבותיה הודיעה המאשימה על חזרה מאישום ובעקבות זאת הנאשם זוכה. בערעור המאשימה לא דן בית המשפט העליון בשאלה הדיונית בדבר הפרוצדורה הנכונה, אלא דן לגופו של ענין בשאלה של גילוי זהות המודיע, קיבל את הערעור והשיב את הדיון לבית משפט קמא. מדובר במקרה כמעט זהה לזה שבענייננו, בזיכוי אשר נבע מחזרה מאישום עקב החלטה על גילוי ראיה חסויה בדמות זהות מודיע.
בבש"פ 3675/14 מדינת ישראל נ' מראד פקיה (1.6.2014) דובר על בקשה למעצר עד תום ההליכים בעקבות ערעור על זיכוי נאשם, ונקבע:
"אכן, האפשרות להביא, הלכה למעשה, לבחינתה של החלטת ביניים בהליך פלילי על-ידי ערכאת הערעור בטרם סיומו של ההליך, שמורה למאשימה כאשר היא מחליטה לחזור בה מהאישום".
חזרת המאשימה מהאישום באותו ענין נבעה מהחלטות בית המשפט לדחות התנגדויות לשאלות שנשאל עד מדינה, ואשר המאשימה סברה כי המענה להן חוסה תחת תעודת החיסיון. במסגרת ההחלטה מוסיף בית המשפט העליון, לאחר ניתוח החלטות בית המשפט המחוזי כי ערעור המבקשת, למצער, אינו נטול סיכוי, וכי עמדתה בערעור ראויה ויש בה להעלות שאלה של ממש.
ובערעור עצמו בעניינו של המשיב בבש"פ 3675/14, הוא ע"פ 3676/14 מדינת ישראל נ' מראד פקיה (21.8.2014) דן בית המשפט העליון לגופו של ענין בהחלטות ביניים של בית המשפט קמא, החלטות אשר הביאו את המאשימה לחזור בה מכתב האישום ולפיכך הנאשם זוכה. הנה כי כן, בית המשפט העליון דן בהחלטות ביניים, הקשורות לחיסיון, במסגרת ערעור אשר הגישה המאשימה על זיכוי אשר נבע מחזרתה מאישום, קיבל את הערעור (יש לציין כי הדבר אירע בפעם השנייה באותו תיק) והחזיר את הדיון לבית המשפט קמא.
בבש"פ 3403/98 סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 620 ביקש נאשם לערער על החלטת ביהמ"ש שלא לאפשר גילוי חומר חסוי, וביהמ"ש העליון קבע כי העורר יוכל לערער על החלטה זאת כפי שהוא רשאי לערער על כל החלטת ביניים אחרת במשפטו, אם יורשע בדין. יודגש, כי בבש"פ 3403/98 החלטת הביניים, היתה כבענייננו, החלטת ביניים אשר ניתנה ע"י מותב אחר, ובית המשפט העליון קובע כי בעובדה זו אין כדי לשנות.
כך נפסק ע"י כב' השופט י' זמיר, בבש"פ 3403/98 דלעיל בעמ' 624:
"אם כך, מה יעשה העורר אם, לדעתו, טעה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, כאשר סירב לגלות לו את הראיות החסויות? התשובה היא, כפי שאמר השופט מצא, שהעורר יוכל לערער על החלטה זאת, כפי שהוא רשאי לערער על כל החלטת ביניים אחרת במשפטו, במסגרת הערעור על פסק-הדין שיינתן במשפטו, אם יורשע בדין. העובדה שבמקרה זה ההחלטה ניתנה, לא על-ידי השופט הדן באישום, אלא על-ידי שופט אחר של אותו בית-משפט, אין בה כדי לשנות, שהרי עדיין היא בגדר החלטה שניתנה במשפטו של העורר."
בע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' דרוויש חמאדן (11.2.2001) – לאחר החלטה להעיד מודיע, ללא זיהוי, המאשימה חזרה בה מהאישום, הגישה ערעור על פסק דין מזכה כתוצאה מהחלטתה לחזור מהאישום, וביהמ"ש העליון דן לגופו של ענין בסוגית הראיה החסויה, וקבע כי באותו ענין הצורך בהעדה גבר. בשולי פסק הדין התייחס בית המשפט העליון לסוגיה הדיונית ונאמר "על-כן אין לנו צורך להכריע בשאלה אם למדינה זכות לערער על זיכוי שהוא תוצאה מתחייבת מחזרתה מן האישום".
- ב"כ המשיב טוענת כי בע"פ 8560/11 מדינת ישראל נ' פיליפ בן סעדון ואח' (29.4.2013) הושארה הסוגיה בצריך עיון. אכן כך הוא, אולם בית המשפט העליון נכנס לעובי הקורה ביחס להחלטה לגילוי הראיה החסויה, עיין בחומר החסוי, וקבע כי לא נפל באותה החלטה פגם, ולפיכך, נדחה ערעור המאשימה. לצד זאת נקבע כדלקמן :
"נדמה כי בנדון דידן מתעוררת השאלה הדיונית העקרונית הבאה: האם, כשיטת הסנגוריה, יש לראות בערעור הפלילי מטעם המדינה כתוקף את החלטת הביניים בלבד, וככזה דינו להידחות בהיעדר עיגון שבדין, או שמא – וזו גישת המדינה – יש לראות בפסק הדין המזכה ובהחלטה לחשוף את הראיה, כהכרעה אחת בלתי ניתנת להפרדה, שהיא בת השגה ערעורית, אף אם הזיכוי ניתן בהסכמת המאשימה. לאחר שעיינו בחומר ושמענו את טענות הצדדים הן במעמד שניהם והן במעמד צד אחד, סבורים אנו כי על אף החשיבות שאכן קיימת בסוגיה ברובד הכללי, אין מקרנו מצריך הכרעה בשאלה הדיונית בנושא הסמכות הערעורית."
בע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פד' נ"ה (2) 150, מדובר היה בסוגיה אחרת, כבדת משקל, אשר הושארה בצריך עיון, כאשר מדובר בתעודת חיסיון אשר ניתנת מטעמי חשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי חוץ, הרי שעתירה לגילוי הראיה נדונה בפני שופט של בית המשפט העליון. השאלה אשר עמדה בע"פ 6411/98 הייתה האם בית המשפט העליון בשבתו בערעור על פסק דין יכול לדון בערעור על החלטה של שופט בית המשפט העליון בעתירה לגילוי ראיה שניתנה במסגרת ההליך. לאור כך שבהיבט הענייני נקבע כי לא היתה פגיעה בהגנת הנאשם, הותיר בית המשפט העליון את ההכרעה בשאלה זו, למקרה בו הדבר יידרש.
- ניתן ללמוד מפסיקת בית המשפט העליון כי בפועל דן הוא לגופו של ענין בערעורים בהם הסוגיה דומה ואף זהה.
בפועל מתקיים דיון בערעורים על זיכוי, גם בשאלת החיסיון, וגם כשהזיכוי נובע מחזרת המאשימה מהאישום. כפי שנאמר בע"פ 8560/11 דלעיל וכפי שעולה מע"פ 621/01 דלעיל, השאלה הדיונית העקרונית, במובנים מסוימים טרם הוכרעה. לצד זאת רואים אנו התייחסות מפורשת במסגרת בש"פ 3675/14 דלעיל לפיה שמורה למאשימה האפשרות להביא לבחינת ערכאת הערעור החלטת ביניים כאשר מחליטה היא לחזור בה מהערעור.
אפסע בדרך אשר בפועל מתווה בית המשפט העליון, במסגרתה מתקיים דיון לגופו של ענין בשאלת החיסיון.
- להלן כמה הערות ביחס לצורך בקיום דיון לגופו של ענין בשאלת החיסיון – בשלב הערעור, גם כאשר מדובר בזיכוי מחמת חזרה מאישום בעקבות החלטה על גילוי ראיה חסויה, ולטעמי יש לקבל את עמדת המערערת בדבר הנתיב הראוי בעניין זה כפי האמור בע"פ 61511-12-13 הנ"ל, ואחזור על הדברים להלן.
אין חולק כי נאשם רשאי, במסגרת ערעור על פסק דין, לערער על כל החלטת ביניים (ר' בג"ץ 5312/05 דלעיל בו דובר על החלטות ביניים ביחס לחקירה נגדית). כפי שיפורט להלן הסוגיה ענינה לא רק בערעורי המאשימה אלה גם בערעורי נאשמים אשר יכול ובמהותם יתייחסו להחלטות ביניים אשר לטענתם פגעו בהגנתם.
בע"פ 3676/14 דלעיל ניתנה אפשרות למאשימה לערער על זיכוי נאשם בעקבות חזרה מאישום שנבעה מהחלטות להתרת שאלות בחקירה נגדית. מה לי החלטה בעתירה לגילוי ראיה מהחלטה בהתנגדות לשאלות בחקירה נגדית מהטעם שהן פוגעות בחיסיון ? זו גם זו הינן החלטות ביניים, אינן החלטות אשר ניתן לערער עליהן בשלב הביניים, והביאו לחזרה מאישום וזיכוי. על שום מה נתיר ערעור על הכרעת דין מזכה לאור חזרה מאישום, כאשר מדובר בערעור על החלטות ביניים המתירות שאלות בחקירה נגדית, ולא נתיר ערעור על הכרעת דין מזכה כאשר החזרה מאישום הינה בגין החלטה בעתירה לגילוי ראיה ?
בערעור על הליך פלילי מטבע הדברים ביקורת ערכאת הערעור מתייחסת לעיתים גם להחלטות ביניים אשר אין להן התייחסות בהכרעת הדין. ההליך הפלילי כולל החלטות ביניים רבות, אשר משפיעות על תוצאת ההליך. שלילת האפשרות להביאן לביקורת ערכאת הערעור משמעותה צמצום מלאכותי, ויש לומר כי לעיתים גם בלתי אפשרי, של אפשרות הערעור. ההליך הפלילי כרוך בשורת שלבים דיוניים, במסגרתם ניתנות החלטות בעלות משמעויות דיוניות, ראייתיות ומהותיות. בכל מישורי הדיון יש להחלטות משמעות על המשכו, ובהכרח גם על תוצאתו הסופית של ההליך. החל מהחלטות בשלבים הראשונים בהליך המענה לכתב האישום, המשך בהליכי שמיעת הראיות, החלטות בהתנגדויות לשאלות וכיו"ב, וככלל כמעט כל החלטה הינה בעלת משמעות להמשך ההליך. הנאמר על כל ההחלטות הללו אשר הואיל ואין הן במסגרת הכרעת הדין, כי לא ניתן להביאן לדיון ולבחינה מחודשת של הערכאה הערעורית ?
היות ההחלטה בעתירה לגילוי ראיה אינה מעלה סיבה מיוחדת להוציאה מגדר החלטות הביניים אשר ניתן להביא במסגרת ערעור על תוצאת ההליך.
העובדה שהחלטת הביניים ניתנה ע"י מותב אחר, ולא זה אשר פסק את הכרעת הדין המזכה בעקבות החזרה מהאישום, אין בה כדי לשנות מהמסקנות דלעיל. אפנה בעניין זה למצוטט לעיל מבש"פ 3403/98 על כי העובדה שההחלטה ניתנה "לא ע"י השופט הדן באישום, אלא ע"י שופט אחר של אותו בית משפט, אין בה כדי לשנות, שהרי עדיין היא בגדר החלטה שניתנה במשפטו של העורר".
- משחוזרת בה המאשימה מכתב אישום, אין היא יכולה להתנגד לזיכוי (כאשר מדובר לאחר מענה לכתב אישום), ולא תועיל התנגדותה. מצב דברים זה נוצר עקב מצב אשר נכפה עליה עם מתן החלטה קודמת, אשר בגינה היא מודיעה על חזרה מאישום, וזאת על מנת להימנע מחשיפת המקור.
הטענה כי בפסק הדין עצמו לא נפל כל פגם, הינה טענה המתעלמת מהשלבים וההחלטות במסגרת ההליך, וממצב הדברים אשר הביא את ההליך לשלב זה. עסקינן בשאלה המהותית העומדת במחלוקת, אין להתעלם ממנה, ואין להביט באופן טכני על השלב הדיוני בו נפסק כי יש לזכות נאשם.
אכן, לא יכול להיות חולק כי בפסק הדין עצמו לא נפל כל פגם, שכן פסק הדין נשען על הוראת סעיף 94(א) לחסד"פ, בעקבות הודעת המאשימה על חזרה מהאישום. אולם, החזרה מהאישום הינה תוצאת החלטת מותב אחר במסגרת אותו הליך, החלטה אשר צד להליך אינו משלים עימה, וקיימת לו הזכות לערער עליה במסגרת הליך הערעור על פסק הדין כולו.
- קבלת עמדת המערערת בדבר המתווה הדיוני הראוי נתמכת גם במשמעותה וטיבה של זכות הערעור אשר נקבעה בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, כדלקמן :
"פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון."
פעמים רבות, כשעוסקים אנו בזכויות יסוד, ההתייחסות הינה לפרט, ליחיד אשר עומד אל מול המערכת, אך משנקבע כי זכות הינה זכות יסוד, משמעותה ככזו ישימה גם לגבי הצד שכנגד, אשר מביא לידי ביטוי אינטרסים ציבוריים כבדי משקל. זכות היסוד צריכה לבוא לידי ביטוי גם בהגנה על האפשרות להגן על אינטרסים ציבוריים חשובים, דוגמת אלו אשר המערערת אמונה על הבאתם בפני בית המשפט במסגרת הליכים פליליים. זכות היסוד יכול ותיושם הן להגנה על זכויות של הפרט והן להגנה על אינטרס ציבורי חיוני, הכל בהתאם לטיבה של הזכות ולטיבו של העניין העומד במחלוקת.
למשמעותה של זכות הערעור ראה רע"א 1441/02 פרץ נ' שטרן (15.4.2002) :
"זכות הערעור היא זכות יסוד באופן שלכל אדם הזכות להישמע בבית משפט, פעם בערכאה ראשונה ופעם אחת בערכאת ערעור."
משזכות הערעור הינה זכות יסוד, בעלת היבטים חוקתיים, הרי שהשפעתה על פרשנות הדיבר "פסק דין" ועל זכות הערעור עליו, צריכה להיות מרחיבה במובן זה שאין לצמצמה לנימוקי הכרעת הדין בלבד, ואין לפרשה באופן שונה בערעור נאשם מבערעור מאשימה.
האינטרס הציבורי בניהול ההליך הפלילי והשלמתו, וירידה לחקר האמת, הינו אינטרס ראשון במעלה העומד ביסודו של ההליך הפלילי, וודאי שאין בהחלת זכות יסוד זו ביחס לערעורי מי אשר מונה על יישום האינטרס הציבורי האמור, כדי פגיעה בזכויות הנאשם.
אף שדנים אנו בערעור המאשימה, הרי שלשאלת האפשרות הדיונית לערער על החלטת ביניים דוגמת החלטה בעתירה לגילוי ראיה, משמעות גם ביחס לזכויותיו של נאשם. כך, כאשר מדובר בנאשם אשר אינו משלים עם החלטה אשר אינה מתירה גילוי ראיה, ומורשע הוא בסופו של יום ולטענתו ההרשעה נובעת מפגיעה בהגנתו עקב אי גילוי הראיה, אי מתן זכות ערעור יכול ויפגע בהגנתו. אמנם אין סימטריה בין שתי הסיטואציות, אולם במהותן זהות הן.
מכל האמור, המערערת פעלה בהליך ראוי ונכון וקיימת סמכות דיונית לדיון בערעור זה.
המישור המהותי
- להלן אתייחס להלכה ביחס לגילוי ראיה חסויה, ובהמשך לראיה אשר גילויה מבוקש בענייננו.
במסגרת עתירה לגילוי ראיה חסויה על בית המשפט לבחון האם יכול ויהיה בראיה האמורה כדי לסייע בידי ההגנה, האם קיים בראיה פוטנציאל ראייתי היכול להביא לספק סביר, האם הראיה חיונית להגנת הנאשם, והאם אי גילויה יפגע בהגינות ההליך ובעשיית צדק. בית המשפט בוחן את הראיה בעיניו של סניגור, ובודק האם יש בה כדי לסייע לנאשם.
ר' בש"פ 2489/09 בראודה נ' מדינת ישראל (7.6.2009) כדלקמן:
"נוסחת האיזון שקבע המחוקק באשר לגילוי ראיה חסויה – "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה" – התפרשה בפסיקה באופן המבכר את זכותו של הנאשם להליך הוגן, על פני האינטרס הבטחוני"
מקום שבית המשפט מגיע למסקנה כי הראיה חיונית להגנת הנאשם, עליו להורות על גילוי הראיה, גם אם כתוצאה מכך יפגע אינטרס ציבורי חשוב.
ר' בש"פ 781/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.3.2010):
""עמוד האש" לאורו הולך בית המשפט הוא שמקום בו הראיה החסויה עלולה להביא להרשעתו של חף מפשע או להטיל ספק סביר שיכול ויעמוד לזכותו, תיטה הכף להעדפת עניינו של הנאשם על פני חיסיון הראיה (ראו: ע"פ 459/95 אבו רמאדן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 775 781 (1996) והאסמכתאות שם). שלא כטענת הסניגור המלומד, בית המשפט לא יורה על חשיפתה של ראיה שעלולה להיזקף לחובתו של הנאשם. המבחן לחשיפתה של ראיה הוא חיוניותה להגנתו של הנאשם, ועל בית המשפט לבחון אם יש בראיה החסויה "פוטנציאל מזכה" באספקלריה שמא יש בראייה החסויה כדי לעורר ספק סביר באשמתו של"
ר' דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ' דרוויש חמדאן (23.4.2001):
" אכן, ההלכה היא, כפי שנקבעה בפסקי הדין של בית משפט זה, כי בית המשפט יכריע באשר לחיוניותה של עדות חסויה להגנת הנאשם, לפי השאלה, האם בעדות זו מצוי פוטנציאל ראייתי, שעשוי – לפי קנה מידה אובייקטיבי – לעורר ספק סביר באשמת הנאשם"
ר' ע"פ 462/07 מדינת ישראל נ' עיזאת חמאד (20.2.2007):
"כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית המשפט לא יסיר חיסיון מראיה מקום בו שוכנע כי הגלוי עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב (ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433; בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 766). אינטרס מסוג זה הוא לאפשר למשטרה להפעיל מודיעים מטעמה כדי לסכל עבירות, ולהעמיד עבריינים לדין. אין כלל ספק כי חשיפת זהותו של מודיע עלולה לגרום לפגיעה – ולעתים קשה – בעבודת המשטרה, שהרי חשיפה זו כרוכה פעמים רבות בסכנה מוחשית לחייו של המודיע, ומותר להניח כי מעטים יהיו מוכנים לחשוף את עצמם בפני סכנה זו. מכך מתחייב כי עתירה להסרת החיסיון חייבת להיבחן בזהירות מופלגת, ותוך ניסיון לתור אחר דרכים חילופיות שיהיה בהן כדי להגן על עניינו של הכלל, מחד, ועם זאת לאפשר לנאשם לנהל הגנה ראויה ויעילה "
לעניין הזיקה בין קו ההגנה והוכחת החיוניות של חשיפת החומר המודיעיני, תוך בחינת מיקומה של הראיה החסויה במחלוקת שבין הצדדים ר' בש"פ 120/10 פלוני נ' מדינת ישראל (24.2.2010):
"יש להבחין בין מידע מודיעיני חסוי שעניינו בשאלה איך וכיצד עלה בידי הרשות החוקרת לעלות על עקבותיו של הנאשם, לבין תוצרי החקירה הגלויים, המהווים את חומר הראיות הגלוי שבבסיס כתב האישום. נניח, לשם הדוגמה, כי בעקבות מידע מודיעיני חסוי שהתקבל במשטרה, התנהל מעקב משטרתי אחר פלוני שנתפס "על חם" כשהוא נושא עמו אקדח שלא כדין. כנגד פלוני מוגש כתב אישום על החזקת נשק שלא כדין, וחומר הראיות כולל, בין היתר, את האקדח, את דוחות השוטרים ואת הודאתו של פלוני כי האקדח נרכש על ידו שלא כדין והוחזק על ידו שלא כדין. במצב הדברים הרגיל, הגנתו של הנאשם לא תיתרם אם יחשף בפניו המידע המודיעיני החסוי שהוביל לתפיסתו, ומנגד, חשיפת המידע עלולה "לשרוף" מקורות מודיעיניים רבי ערך. המבחן לחיוניותה של ראיה חסויה להגנתו של נאשם נבחן אפוא בהכרח על רקע חומר הראיות הגלוי. שנינו ולמדנו כי אין חקר לתבונתו של סנגור מוכשר (ראו: ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד, 429, 433 (1950)), אך אין מדובר בסיסמא בעלמא, ועל מנת להעריך חיוניותה של ראיה חסויה להגנתו של נאשם, בית המשפט נדרש גם לקו ההגנה של הנאשם על רקע חומר הראיות הגלוי… כפי שנאמר לא אחת בפסיקה, השאלה אם חיסוי ראיות מסוימות עלול לפגוע בזכותו של הנאשם למשפט הוגן אינה שאלה תיאורטית והיא נבחנת, בין היתר, על רקע מיקומה של הראיה בשדה המריבה בין הצדדים ולאחר שבקעת המחלוקת נגלתה לעיני בית המשפט"
במקרה דומה בו ביהמ"ש העליון קיבל ערעור והחזיר את התיק להמשך דיון נקבע כי אין בגילוי זהות מוסר המידע כדי לתרום לגילוי האמת ולהגנתו של הנאשם:
"אולם, חשיפת זהותו של המודיע לצורך זה אין בה כדי לקדם את ברור האמת: ראשית, משום שאני מתקשה לראות את המערערת מתכחשת לאמירת הדברים על ידי בן-דוד מבלי להעיד את המודיע כעד מטעמה. שנית, ואם עדיין יהיה סבור בא-כוח המשיב כי העדתו של המודיע חיונית היא לצורך הגנת שולחו, ניתן להעידו תוך שימוש באמצעים טכניים כאלה או אחרים שיאפשרו לבית המשפט לעמוד על מהימנות המודיע, מבלי שתיחשף זהותו."
ע"פ 1708/06 מדינת ישראל נ' יצחק דדון (1.5.2006).
וכן ר' קביעת בית המשפט העליון על כי בקשה לגילוי ראיה חסויה אינה יכולה להוות מסע דיג, כאמור בבש"א 9054/12 פלוני נ' מדינת ישראל (24.3.2013):
"גם מבחינת האינטרס של העותרים בגילוין של ראיות אלה, הרי שהעתירה לא מעלה כל נימוק ענייני להסרת החיסיון לעניין זה אלא מסתפקת בטענות כלליות בנוגע לחוסר תום ליבה של המשיבה ולאפשרות ערטילאית כי חשיפת שיטות הפעולה תאפשר לעותרים לאתר אינדיקציות המאששות את טענות העותרים. בנוגע לטענות מסוג זה נאמר לא אחת בפסיקת בית משפט זה כי חיפוש אחר חומר רלוונטי "אינו יכול להיות מסע דיג מתוך תקווה שאינה מעוגנת בעובדות, כי בסוף המסע אכן יימצא חומר כזה דומה" (בש"פ 9322/99 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 383 (1999))."
- בענייננו, הוצאה מכח סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תעודת חיסיון לפיה :
"כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את זהות האדם אשר מסר למשטרה את המידע המתועד בדו"ח ידיעה מס' 14-0182-333, לרבות מועד מסירת המידע וחלק מתוכן המידע כמפורט להלן: 1. בשורה 3 מילים 4-13. הינם חסויים. גילוי מידע זה או מסירתו יש בהם כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב, באשר הם עלולים: לסכן שלומם של בני אדם; לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה".
לאחר ההחלטה הראשונה בעתירה לגילוי הראיה, הוגשה ע"י המערערת בקשה לעיון חוזר, ובמסגרת הבקשה לעיון חוזר, ובדיון אשר התקיים בה, הורחב באופן משמעותי החלק הגלוי, והמערערת הודיעה כי הוחלט לחשוף את התוכן המלא של המידע המצוי בידיעה המודיעינית, לרבות את העובדה לפיה המקור שמע את תוכן המידע מפי נשוא הידיעה, וזאת מבלי לחשוף את זהות המקור אשר שמע את תוכן המידע, ומבלי שיוזמן כעד הגנה.
האמור נחשף בפני ההגנה.
מכאן, שלאחר הגשת הבקשה לעיון חוזר, צומצם החיסיון וכעת מתייחס הוא אך ורק לזהות המודיע, ותוכן הידיעה כולה גלוי, ואף הוסף פרט לפיו המקור שמע את תוכן המידע מפי נשוא הידיעה.
זאת ועוד, המערערת מאשרת כי הידיעה הינה "ידיעה בדבר פעילות של פעילות בסמים של אדם בשם מהאר אבו רקייק, פעילות שמתוכננת למעשה להתבצע באותו יום, ברכב שנמצא בבעלותו, וזה הנהג. אם נהיה מדויקים מהאר אבו רקייק מהישוב תל שבע עוסק בסחר סמים מסוג קריסטל יש רכב מסוג פיאט, עם הרכב הזה".
מכאן, שהפרט החסוי היחיד הינו זהות המודיע, וכל השאר גלוי.
הטענה המרכזית של המשיב, לגופו של עניין, הינה כי למודיע היה מידע מהימן אשר התאמת לאחר שנתפס סם ברכב, כפי שדיווח המודיע מראש. על כן, ייתכן שכיוון שהמודיע שמע מידע ממקור ראשון, בסמוך מאוד לתפיסת הסם, ייתכן כי בנוסף לאמירות שנשמעו יכול אולי המודיע לספר על דברים שראה, ויש בהם כדי לחזק את תוכן האמרה ששמע, ורק מפגש של ההגנה עם העד יכול להביא לחשיפה של מלוא המידע שהיה ברשות המודיע והעובדות עליהן הסתמך, ועל כן המקור הינו עד לחלק מהותי מהתרחשות עבריינית שאולי יוכל למסור פרטים נוספים על שאירע, פרטים שלא נאספו במסגרת האיסוף המודיעיני ועשויים לסייע למשיב בהגנתו.
עוד נטען כי בנסיבות אלו, עצם אמירת הדברים ע"י מי אשר נהג ברכב בו נתפס הסם, בעקבות המידע, הינה ראיה בעלת עוצמה ומשקל מהותיים, היכולה לחזק בצורה משמעותית את גרסת המשיב, ולהטיל ספק באשמתו.
כן נטען כי על סמך סעיף 9 לפקודת הראיות, אמרות אשר נאמרו בשעה שנעשה מעשה העבירה או בסמוך לפניו או אחריו, יהיו קבילות.
אין בידי לקבל טענות אלו.
ביחס לטענות המתייחסות לאשר ניתן אולי לשמוע מפי המקור אם יוזמן לעדות – טענות אלו הינן בבחינת ספקולציה. אין כל ראיה אשר תחזק את ההשערה בדבר דברים אחרים אשר אולי שמע המקור.
יתרה מכך, הדברים אשר בגוף המידע הם הדברים אשר המשיב מבקש כי ישמשו להגנתו, והם הדברים שהוא טוען כי משרתים את קו ההגנה שלו.
הזהות של מוסר הידיעה אינה בבחינת ראיה אשר היא לכשעצמה יכול ויהיה בה כדי לסייע להגנה, אלא הטענה הינה בדבר השערה ביחס לדברים שאולי שמע מוסר המידע, ואשר אינם נכללים בידיעה.
הדברים הם בבחינת השערה בלבד, ואינני מוצא כי נכנסים אנו לגדר קביעה בדבר קיומו של פוטנציאל ראייתי היכול להביא לספק סביר, ובדבר חיוניות הראיה להגנה. התשובה לשאלה בדבר קיומו של פוטנציאל ראייתי, צריכה להיות מעוגנת במכלול העולה מהנסיבות ואינני מוצא מקום לקביעה כזו.
מקום שאין מדובר בראיה חיונית, הגם שהיא עדיין בעלת משמעות מסוימת, יש להשוותה למשקל הביטחוני של הראיה בחשיפתה, ואם משקלה להגנה עולה על המשקל הביטחוני, הרי שיש לצוות על גילויה (ר' ב"ש 838/84 לבני נ' מ"י, פ"ד לח'(3), 729.
בענייננו, אינני מוצא משקל של ממש לזהות המודיע, וכל אשר נטען כי ניתן לקבל ממנו, הינו בבחינת השערה בלבד.
משהסכימה המערערת על כל הפרטים דלעיל, על כי המידע הוא מידע ששמע המודיע מפי נשוא הידיעה, שהוא נהג הרכב, כי ההגנה תהיה רשאית לעשות שימוש בידיעה המלאה, ולא תועלה טענה בדבר קבילותה, ואף ייאמר שמו של נשוא הידיעה, הרי שכל ההיבטים הקשורים בידיעה עצמה, ואשר נטען כי יכולים הם לסייע להגנת המשיב, כל אלו מקבלים מענה במסגרת הסכמות אלו.
כל השאר הוא בבחינת השערות.
אשר לטענות המתייחסות לקבילות על סמך סעיף 9 לפקודת הראיות, הרי שכאמור, ב"כ המערערת הודיעה על הסכמה בדבר קבילות, וכי ב"כ המשיב יוכלו להשתמש בידיעה המלאה, ומכאן, שגם נימוק זה אין בו כדי להביא לגילוי זהות מוסר הידיעה.
מכל האמור, מסקנתי היא כי החלק החסוי היחיד אשר נותר, זהות המודיע, אינו בבחינת ראיה החיונית להגנת הנאשם, וספק רב אם יהיה בה כדי לסייע כלל להגנת הנאשם.
אוסיף, כי כמעט בכל מקרה בו נמסר ע"י מודיע מידע הקשור לביצוע עבירה כלשהי, ואשר מתברר בסופו של יום כי המידע היה חיוני, ניתן יהיה להעלות השערות בדבר מידע אחר אשר אולי ויש בידי המודיע, ואולי שמע או חזה הוא בדברים נוספים. לא די בהשערות על מנת להביא לגילוי זהותו של מקור מידע, גילוי אשר יש בו כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב, כמפורט בתעודת החיסיון – סיכון שלומו של אדם ופגיעה בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה.
הניסיון לקשור את חשיפת זהות המודיע לקו הגנה לפיו הסם נשוא כתב האישום אינו סם השייך למשיב, נשען על ההשערות האמורות, ומנגד ההסכמה של המאשימה בכל העניינים הראייתיים המתוארים לעיל, ממצה את האפשרות של המשיב לעשות שימוש במידע להגנתו, ואין צורך להרחיב את הגילוי גם לזהות המודיע.
מובן, כי המשיב רשאי להזמין לעדות מטעמו כל מי אשר סבור הוא שבידיו ראיות רלבנטיות להגנתו, אך אין משמעות הדבר, לאור הנימוקים דלעיל, חשיפת זהות המקור.
- אשר על כן, מסקנתי היא כי הערעור, הן בהיבט הדיוני והן בהיבט המהותי, בדין יסודו. יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא מיום 8.12.14 (אשר הוגדר כהחלטה), לבטל את החלטות בית המשפט קמא בבע"ח 7164-11-14 מיום 24.11.14 ומיום 8.12.14, אודות גילוי הראיה החסויה, ולהשיב את התיק לבית המשפט קמא להמשך דיון.
| יואל עדן, שופט |
הנשיא י' אלון:
אני מצטרף לחוות דעתו הממצה והמקיפה של חברי השופט י. עדן – ולמסקנותיו.
| יוסף אלון, שופט
נשיא |
השופט י' פרסקי:
אני מסכים.
| יעקב פרסקי, שופט |
אשר על כן, הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר הדיון לבימ"ש השלום – הכל כמפורט בפסק דינו של השופט יואל עדן.
ניתן היום, י' אדר תשע"ה, 01 מרץ 2015, במעמד הצדדים.
| יוסף אלון, שופט
נשיא – אב"ד |
יעקב פרסקי, שופט
|
יואל עדן, שופט |
ערעור על זיכוי שהמשטרה עצמה ביקשה מדי נ יאסר אלעתמין 21428-12-14
להלן הודעת הערעור הגלויה
בבית משפט המחוזי בבאר שבע ע"פ 14/
(בפני הרכב ערעורים)
המערערת: מ ד י נ ת י ש ר א ל
באמצעות פרקליטות מחוז דרום – פלילי
רחוב התקווה 4 באר – שבע, 84105
טלפון: 08-6264670 פקסימיליה: 08-6264668
– נ ג ד –
המשיב: יאסר בן סלימאן אלעטמין
יליד 1982, ת.ז. 053061651
ע"י ב"כ עו"ד ורד אברהם
רחוב היצירה 3 רמת גן
טלפון: 0506989020 פקסימיליה: 0508966219
הודעת ערעור (חלק גלוי)
מוגש בזאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט בן טולילה) אשר ניתן בתאריך 8/12/14, במסגרת ת.פ. 27310-04-14 , לפיו זוכה המשיב מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום בתיק זה.
פסק הדין המזכה ניתן בעקבות הודעתה של המערערת, לפיה היא נאלצת לחזור בה מכתב האישום, נוכח החלטתו של בית המשפט השלום בבאר- שבע, כבוד השופטת שרה חביב, אשר ניתנה במסגרת בקשה לעיון חזור בעתירת המשיב לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, בע"ח 7164-11-14 (להלן: "העתירה לגילוי ראייה"), להורות למערערת לחשוף את זהות המקור שמסר את הידיעה המודיעינית 14018233, נשוא תעודת החיסיון בתיק זה.
נוכח עמדתה של המערערת, לפיה נפלה טעות בהחלטות (החלטה מתאריך 24/11/14 והחלטה מתאריך 8/12/14) בית משפט קמא שדן בעתירה לגילוי הראייה, ובשל העובדה שלשיטת המערערת ייגרם נזק משמעותי ביותר וחסר תקנה אם תיחשף זהות המקור, הרי שהדרך המשפטית היחידה שעמדה לרשות המערערת כדי להתמודד עם החלטת ביהמ"ש הנכבד הנ"ל היתה לחזור בה מכתב האישום [ובכך להוביל לזיכוי הנאשם, לפחות בשלב זה], ובהמשך לערער על החלטת בית משפט לחשוף המקור.
רקע עובדתי:
- בתאריך 17/4/14, הוגש נגד המשיב כתב האישום בתיק זה.
בהתאם לעובדות כתב האישום, בתאריך 10/4/14, בעוד המשיב נוסע ברכב בצומת תל שבע , הוא החזיק סם מסוכן מסוג הירואין במשקל נטו של 14.95 גרם, שלא לצריכתו העצמית וללא היתר בדין.
מצ"ב העתק כתב האישום – מסומן נספח "א'".
- בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים.
בתאריך 18/5/14, הורה בית המשפט השלום בבאר – שבע, במ"ת 27321-04-14, על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים.
- חומר החקירה נשוא התיק כלל תעודת חיסיון, שנחתמה ע"י השר לביטחון הפנים (להלן: "התעודה"). למעשה, התעודה חסתה את פרטיו של זהות המקור – מוסר הידיעה 14-0182-333 (להלן: "המקור"), לרבות מועד מסירת הידיעה וחלק מתוכן הידיעה (שורה 3 מילים 4-13).
מצ"ב התעודה והידיעה שנמסרה להגנה בשלב הגשת כתב האישום – מסומן בהתאמה נספחים "ב'(1)" ו- "ב(2)".
- בעקבות קבלת המידע החסוי ע"י המדינה, בוצעה פעילות משטרתית לאיתור הרכב נשוא הידיעה המודיעינית.
באיתור הרכב ע"י המשטרה, נצפו 3 נוסעים: נהג הרכב – מ.ג. א.ר, נוסע לצד הנהג – ע. א.ר, והמשיב. המשיב ישב במושב האחורי, ונצפה ע"י השוטרים כשהוא משליך מהרכב חומר החשוד כסם, כמו גם כשבסמוך אליו נמצא חומר נוסף החשוד כסם.
עובר להגשת כתב האישום, נחקרו כל נוסעי הרכב, כשנהג הרכב והנוסע שלידו הכחישו כל קשר לסמים, בטענם כי העלו את המשיב כ"טרמפיסט". לעומתם, מסר המשיב שתי הודעות, במסגרתן הודה כי הסמים שהשליך והסמים שנמצאו ברכב עצמו שייכים לו, וכי יתר נוסעי הרכב לא ידעו כלל כי עלה לרכבם יחד עם סמים מסוכנים.
מצ"ב חלק מחומר החקירה – מסומן נספח "ג".
- לאחר הגשת כתב האישום, וטרם שמיעת הראיות בתיק, כמו גם בטרם מתן מענה מפורט לכתב האישום, הגיש המשיב, באמצעות ב"כ, עתירה לגילוי ראיה חסויה, בע"ח 7164-11-14, אשר נדונה בפני כבוד השופטת שרה חביב (להלן: "העתירה לגילוי ראייה").
למעשה, במסגרת העתירה לגילוי ראייה, התבקש בית המשפט לחשוף את זהות המקור, לרבות את מועד מסירת המידע, ואת התוכן שנחסה עפ"י תעודת החיסיון. כמו כן, התבקש בית המשפט להורות למדינה לגלות את מידת מעורבותו של המקור בביצוע העבירה או ביזומה (ובמידה והמקור שותף לביצוע העבירה, להורות למדינה להמציא לבית המשפט את אישורה של הפרקליטות להפעלתו).
כעולה מהעתירה, הנימוקים לעתירה, נעוצים בעובדה כי תוכן המידע החסוי לא מזכיר את שמו של המשיב כמי שמעורב בביצוע העבירה, אלא מוזכר שמו של אחר, בעל הרכב אשר נהג ברכב במועד ביצוע העבירה. לטענת ב"כ המשיב, חקירת המקור תסייע לו להצביע על בעל הסמים האמיתי.
כמו כן טענה ב"כ המשיב, כי עולה חשש לנוכח פירוט המידע, כי המקור מעורב בביצוע העבירה, וייתכן כי הדבר נעשה תוך תיאום עם גורמי המודיעין. בעניין זה הדגיש המשיב, כי מעורבות המקור עשויה להקים לו טענה של הגנה מן הצדק (בשתי טענות מצטברות "אכיפה בררנית" ומעורבות הרשות ועידודה)
מצ"ב העתירה לגילוי ראייה – מסומן נספח "ד".
- בתאריך 10/11/14, התקיים דיון ראשון בעתירה לגילוי ראייה.
א. במעמד זה, קוים, לבקשת ב"כ המשיב, דיון במעמד צד אחד (למיטב ידיעת המערערת, לא נערך פרוטוקול חסוי).
ב. במעמד זה, ולאחר האמור לעיל, קויים דיון נוסף במעמד צד אחד, והפעם, לבקשת ב"כ המדינה. דיון זה התקיים בלשכת בית המשפט, בנוכחות ב"כ המדינה, ובנוכחות קצין המודיעין הרלבנטי. במסגרת הדיון, הוצגו לבית המשפט הידיעה המודיעינית במלואה, ונמסרו פרטים רלבנטיים לעניין זהות המקור, מועד קבלת המידע ואופן קבלתו וכו' (לא נערך פרוטוקול חסוי).
לציין כי במעמד הדיון החסוי בנוכחות נציגי המדינה, התבקשה ב"כ המשיב ע"י בית המשפט הנכבד קמא להיכנס לדיון, והבהירה כי המשיב מהסס אם להעלות את קו הגנתו.
ג. בית המשפט הנכבד קמא סבר כי על פניו זהות המקור והדרך בה הגיע המידע החסוי לידיעתו, יש בהם כדי לסייע להגנת משיב. לפיכך קבע בית המשפט, כי ראוי לקבוע דיון נוסף בעתירה לגילוי ראייה, וזאת לאחר מתן מענה בתיק העיקרי ע"י המשיב, ולאחר שב"כ המשיב תבהיר למשיב את המשמעויות של החקירה הנגדית באשר לקו הגנתו.
באשר לטענת המשיב לאפשרות של הגנה משפטית בעניינה "הגנה מן הצדק", קבע בית המשפט כי לא מצא להן כל תימוכין בתיק המודיעין.
מצ"ב ההחלטה – מסומן נספח "ה".
- בתאריך 17/11/14, במסגרת התיק העיקרי, נתן המשיב מענה מפורט לכתב האישום.
המשיב כפר בעובדות כתב האישום, כשלטענתו עם הגעת המשטרה לרכב, הסמים נזרקו לחיקו ע"י אחר (לא מסר את שם ה"מוסר"/ בעל הסמים), והמשיב הרחיק את הסמים מעצמו בתנועה אימפולסיבית. משכך טען המשיב, כי לא מתקיים יסוד ההחזקה, שכן למשיב לא היתה כל שליטה על הסמים.
מצ"ב פרוטוקול המענה – מסומן נספח "ו".
- בתאריך 23/11/14, קויים דיון שני במספר במסגרת העתירה ראייה.
בדיון האמור , נתבקשה ב"כ המשיב ע"י בית המשפט הנכבד קמא להבהיר את קו ההגנה של המשיב, ככל שזה נוגע לעתירה לגילוי הראייה החסויה. במעמד זה, הבהיר בית המשפט, כי אין משמעות לחשיפת זהות המקור מבלי שהמשיב יחשוף את זהות בעל הסמים המקורי (כאמור לטענתו במענה). כמו כן, התבקשה ב"כ המשיב להבהיר האם המשיב מתחייב לזמן לעדות מטעמו את המקור בכדי שיפליל את האחר – בעל הסמים המקורי.
הדיון נדחה לבקשת ב"כ המשיב, וזאת על מנת להבהיר את הדברים למשיב.
מצ"ב פרוטוקול דיון שני בעתירה לגילוי ראייה – מסומן נספח "ז".
- בתאריך 24/11/14, קויים דיון שלישי במספר במסגרת העתירה לגילוי ראייה, שנוהל בדלתיים סגורות.
בית המשפט הנכבד קמא החליט להורות על חשיפת זהות המקור.
לבקשת המדינה, עיכב בית המשפט את החלטתו למשך שבועיים ימים ממועד מתן ההחלטה.
**בשל היות ההחלטה, כמו גם פרוטוקול הדיון בדלתיים סגורות, אין באפשרות המערערת, במסגרת הודעת ערעור גלויה זו, לפרט, לא את עיקרי טענות הצדדים, כמו גם לא את נימוקיו של בית המשפט הנכבד קמא העומדים בבסיס החלטתו.
התייחסות לטענות אלה תינתן במסגרת הודעת הערעור החסויה מטעם המערער, ככל שהגשתה תותר ע"י בית המשפט הנכבד.
- בתאריך 24/11/14, לאחר החלטת בית המשפט הנכבד קמא להורות על חשיפת זהות המקור, קויים דיון בתיק העיקרי.
במסגרת זו, ביקשה ב"כ המדינה למצות את מלוא תקופת עיכוב ביצוע ההחלטה לחשיפת המקור, כך שלא תודיע על כוונתה לחזור בה מכתב האישום אם לאו, תוך הבטחה כי ייעשה מאמץ עוד בטרם מועד ההוכחות להודיע לבית המשפט אם בכוונת המדינה להגיש ערעור על החלטת בית משפט השלום בעתירה לגילוי ראייה.
מצ"ב פרוטוקול דיון – מסומן נספח "ח".
- בתאריך 30/11/14, קויים דיון נוסף בתיק העיקרי והדיון נדחה לתאריך 8/12/14.
- בתאריך 4/12/14, הגישה המדינה, בהנחיית הפרקליטות, ולאחר היוועצות חוזרת עם גורמי המודיעין הרלבנטיים, לאור הערות בית המשפט הנכבד בהחלטתו מתאריך 24/11/14, בקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא.
למעשה, במסגרת הבקשה לעיון חוזר, חשפה המדינה את כל המידע החסוי (למעט מועד מסירתו, מספרו ופרטים הקושרים למקור), בהבהירה לעניין אופן קבלת המידע החסוי, כי המקור שמע את תוכן הדברים מנשוא הידיעה המודיעינית.
מצ"ב הבקשה לעיון חוזר – מסומן נספח "ט".
- בתאריך 8/12/14, במסגרת הדיון בבקשת המדינה לעיון חוזר, החליט בית המשפט הנכבד קמא להורות למדינה פעם נוספת לחשוף את המקור, הגם לאחר חשיפת תוכן הידיעה, והגם לאחר ההבהרה שהתקבלה בעניין אופן הגעת המידע החסוי למקור – באופן שהוא שמע את הדברים מנשוא הידיעה המודיעינית. בית המשפט הנכבד קמא נימק את החלטתו כדלקמן:
"..בנסיבות אלה, סבורתני כי אין להסתפק בדו"ח המידע על אף רצונה של המשיבה לבוא לקראת ההגנה וזאת אף לאחר ששקלתי את העובדה כי המשיבה תסכים שיוגש דו"ח המידע תוך השחרת הפרטים אשר עשויים לשמש לרעת המבקש".
לאור האמור הורה בית המשפט הנכבד קמא כי המדינה תמציא לידי ב"כ המשיב את פרטי המקור עד לתאריך 10/12/14 שעה 10:00.
יצויין, כי בראשית הדיון, קיבלה ב"כ המשיב מב"כ המדינה את כל תוכן הידיעה המודיעינית (כשפרטי המקור, ומועד קבלת המידע נותרו חסויים), תוך הותרת שיקול הדעת בידי ההגנה האם לחשוף את כל תוכן המידע או להשחירו.
מצ"ב תוכן הידיעה המודיעינית – מסומנת נספח "י" (יצויין כי ב"כ המערערת השחירה את שמו שהמלא של נשוא הידיעה וכתבה אותו בראשי תיבות, וזאת מטעמים ברורים).
לעניין הסמכות העניינית, ב"כ המשיב טענה להעדר סמכות עניינית בקיום דיון בבקשת המדינה לעיון חוזר, בעוד שב"כ המדינה טען לסמכות עניינית, בעיקר לאור שינוי הנסיבות – חשיפת התוכן המלא של הידיעה.
לגופו של עניין, לאחר שבית המשפט הנכבד נעתר לבקשת ב"כ המשיב לקיים דיון במעמד צד אחד (למיטב ידיעת המערערת, לא קויים פרוטוקול חסוי), הצהירה ב"כ המשיב כי היא תזמן את המקור לעדות, תוך הצהרה כי יהא בו להניב את המידע בו היא מבקשת לחסות בקו ההגנה (לאור הימנעות רכז המודיעין מתחקרו בשאלות מהות, כגון מועד שמיעת תוכן המידע).
ב"כ המדינה חזר על עמדתו כי בנסיבות העניין אין מקום לחשוף את זהות המקור, בעיקר לאור העובדה כי המידע החסוי מהווה עדות שמיעה בלבד.
מצ"ב החלטת בית המשפט – מסומן נספח "יא".
- בתאריך 8/12/14, בתיק העיקרי, הודיעה ב"כ המדינה כי בעקבות החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא במסגרת העתירה לגילוי ראייה (החלטה מקורית ובקשה לעיון חוזר), היא נאלצת לחזור בה מכתב האישום כנגד המשיב, וכי בדעתה לערער על החלטה זו במסגרת ערעור שתגיש על הכרעת הדין שתתקבל כפועל יוצא מהודעתה הנ"ל.
לאור הודעת ב"כ המדינה, זיכה בית המשפט את המשיב בדין.
מצ"ב העתק פסק הדין המזכה – מסומן נספח "יב'".
- עיכוב ביצוע שחרורו של המשיב – במקביל להודעה ב"כ המדינה על חזרתה מכתב האישום, ולאחר זיכויו של המשיב דין כתוצאה מהודעתה, ביקשה ב"כ המדינה לעכב את ביצוע ההחלטה על שחרורו של המשיב בעקבות זיכויו.
ב"כ המשיב התנגדה לבקשת המדינה, בטענה כי סיכויי הערעור נמוכים, ולמעשה הערעור ייסוב על מהות זכותו של המשיב להעיד עד שיכול להעיד כי הסמים המסוכנים הוחזקו ע"י אחר ברכב.
ב"כ המדינה חזרה על בקשתה, בהבהירה, פעם נוספת, כי בנסיבות העניין, בשלב זה, מהווה עדותו של המקור עדות שמיעה בלבד, ככזו שאינה קבילה במשפט פלילי.
בית המשפט נעתר לבקשת המדינה, והורה על עיכוב ביצוע שחרורו של המשיב ל- 72 שעות, מכוח הוראות סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו – 1996.
מצ"ב ההחלטה לעיכוב ביצוע החלטת השחרור- מסומן נספח "יג".
- המערערת בחרה במסלול משפטי זה על דרך האילוץ, ובהעדר דרך אחרת על פי החוק, להביא לבחינת ערכאת הערעור את החלטת ביהמ"ש קמא בעתירה לגילוי ראיה חסויה.
- מטבע הדברים, היות ועסקינן בענייני מודיעין שהם חסויים, ואף טיעוני הצדדים כמו גם החלטת בית המשפט קמא מתאריך 24/11/14 שאף הוא חלק נשוא הערעור הינו חסוי, תתקשה המערערת לפרוס ולפרט את מלוא טיעוניה בהודעת ערעור זו. על כן, יוגשו על ידי המערערת נימוקי ערעור נוספים שהינם חסויים, וימסרו על ידה לעיון ההרכב הנכבד, בהתאם לפרוצדורה עליה יחליט בית המשפט הנכבד.
כמו כן, במהלך שמיעת הערעור, יהיה צורך בקיום דיון במעמד צד אחד בו יוצג החומר המודיעיני המלא בפני בית המשפט הנכבד, על מנת שיוכל לבחון את החלטת בית משפט קמא נשוא הערעור.
ואלה נימוקי הערעור:
- המערערת תדגיש, כי היות וטיעוני הצדדים כמו גם החלטת בית המשפט הנכבד קמא שדן בעתירה לגילוי ראייה בתאריך 24/11/14, הנם חסויים (נוהלו בדלתיים סגורות), יוגשו נימוקי הערעור במסגרת הודעת הערעור שבנדון הגלויה בתמצית בלבד.
- בקליפת אגוז יצויין, כי לעמדת המערערת, שגה בית משפט הנכבד קמא שדן בעתירה לגילוי ראייה ביישום המבחן שהפעיל לבחינת הצדקת החיסיון והצורך בהסרתו.
בתי המשפט, בפסיקה רחבה ועניפה, פירשו את המבחן הנקוב בסעיפים 44 ו- 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לפיו הצורך לגלות את הראייה החסויה לשם עשיית צדק, עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. עפ"י ההלכה הפסוקה, במקרה בו הראיה החסויה חיונית להגנת הנאשם, יש לבחון ולשקול על כפות המאזניים את מידת התועלת שיכולה הראיה להביא להגנה, אל מול האינטרסים האחרים המצדיקים את החיסיון עליה (הגנה על מקורות, חשיפת שיטות חקירה וכו'), ולהכריע מי מהם גובר. וכך נאמר לעניין זה ע"י כב' השופט עמית בבש"פ 781/10 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 16.3.2010):
"המבחן לחשיפתה של ראיה הוא חיוניותה להגנתו של הנאשם, ועל בית המשפט לבחון אם יש בראיה החסויה "פוטנציאל מזכה" באספקלריה שמא יש בראיה החסויה כדי לעורר ספק סביר באשמתו של הנאשם.."
- לטעמה של המערערת, בית המשפט הנכבד קמא שדן בעתירה לגילוי ראייה, ובשלב מאוחר יותר משנחשף כל תוכן המידע החסוי והובהר שוב כי מדובר בעדות שמיעה מנשוא הידיעה והיא בלבד, שגה בעצם החלטתו לחשוף את המקור בכל זאת. לא זו בלבד, שבשלב זה במצב ההליכים המשפטים בתיק, ראייה חיונית להגנת המשיב, ואין בה כדי להועיל להגנה, וזאת היות ומדובר בראייה שעניינה עדות שמועה, והיא בלבד, וככזו אינה קבילה בהליך הפלילי.
כאמור יתר נימוקי הערעור יוגשו בנפרד, בהתאם להנחיותיו של בית המשפט הנכבד.
נוכח כל אלה, יתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט קמא לחשוף את זהות המקור, וממילא לבטל את זיכויו של המשיב, ולהחזיר את המשך הדיון בתיק לבית המשפט קמא, מן הנקודה בה הופסק ההליך.
תהילה גלנטה, עו"ד
ממונה (ראש צוות פלילי) בפרקליטות מחוז הדרום – פלילי
באר- שבע, יז' בכסלו, תשע"ה
8 בדצמבר, 2014
ע"פ 8637/14 (פמ"ד 3853/09)
פל"א 163876/14 (תחנת עיירות)
ערעור המדינה יאסר אלעתמין ערעור על זיכוי שהמדינה ביקשה 21428-12-14