לפנינו עוד כתבת יח"ץ לעובדות הסוציו נאציות של ישראל, והפעם גוייס למטרה עו"ס זכר דורון שבתאי, שיש לו בעיות בוויסות רגשי ומיני. הוא מקונן שהדביקו למקצוע תווית של עבודת קודש, אבל לא משלמים להם שכר של מנהלי בנקים…
נו שוין. אז למה בחרת את המקצוע העלוב והפרזיטי הזה מלכתחילה? זה ממש לא נכון שעו"סיות מקבלות שכר זעום. מנהלות בכירות בעיריות מקבלות 50,000 ש"ח לחודש ואף יותר. כשהן פורשות מהשירות העירוני, הן מצטרפות לעמותות לאפוטרופסות ועושקות מזקנים את כל הרכוש שלהם.
הצעירות בקושי עובדות. יש להן משרת אם, עובדות 3-4 שעות ביום, אם בכלל, יש להן ימי נופש, ימי העשרה, ימי גיבוש, צ'ופרים מפה ועד להודעה חדשה, והתפוקה שלהן היא חפיפניקית, אוסף של רשמים ואינטואיציות של נשיות וולגריות ומטורללות מווק ופמינאציה.
בתמונה: עו"ס מסומם עם כוס בין הרגליים, דורון שבתאי
עבודת קודש MY ASS
העו"סיות בהחלט לא מבצעות עבודת קודש. לפני מלחמת העולם 2 זה אולי היה נכון כאשר השירות של עובדות סוציאליות היה וולונטרי, והן היו זמינות רק למי שביקש מהן עזרה. אבל כיום בעולם הפמיניזם, הלזימיזם, הווק והפרוגרס, הן כופות את עצמן ואת האג'נדות שהן לומדות במכללות הזבל לעבודה סוציאלית. כאשר עו"סיות כופות עצמן על אזרחים שלא ביקשו את השירות שלהן, רק רע יכול לצמוח מזה. שונאים אותן, מתעבים אותן, ובקהילות הערבושיות גם זורקים רימונים על הבתים שלהם, מקללים אותן ויורקים עליהן. כה לחי……לא די.
עוצמה יהודית תעשה דיאטה לרווחה
הפניקה בימים אלה של העו"סיות היא שעוצמה יהודית תדרוש את תיק הרווחה ותעשה לרווחה דיאטה. 90% מהעובדות הסוציאליות יפוטרו, הלשכות המפוארות שלהן יוסבו לענייני ממשלה אחרים, והכסף שייחסך יופנה לקצבאות חרדים דרך הביטוח הלאומי.
העו"סיות בפניקה. יום הדין מתקרב. בתוכנית גם נציבות קבילות הציבור על העובדות הסוציאליות, וחיסול כל המשרות הפרזיטיות של עו"סיות למינהן. הציבור לא זקוק להן. אין להן "מענים", אין בהן תועלת. הן כמו דגיגות פיראניה נושכניות, ומקומן בגיא צלם המוות.
בתוכנית, סגירת 325 לשכות רווחה מתוך 330 לשכות פעילות, כך שיישארו 5 לשכות אזוריות בלבד. כך יבוטלו 325 משרות ניהול של 50,000 ש"ח בחודש, סגנית נפרדת לכל לשכה באותה עלות, גזברות נפרדת ל 330 לשכות, והמון כסף ייחסך.
פיטורי כל העובדות הסוציאליות לסדרי דין שמתערבות בתיקי גירושין והופכות את חיי המתגרשים לגהנום. לא צריך את הזונות האלה. במקום שעו"ס תראיין את ההורים ותעביר לשופטים תסקיר עדות שמיעה, השופטים ילמדו לשמוע את ההורים ישירות ללא תיווך עו"סיות.
פיטורי 90% מהעו"סיות לנוער. אלה הכלבות שחוטפות ילדים לפנימיות ואומנה. ככל שהן מתרבות הן זקוקות ליותר ילדים לאכלס פנימיות ואומנה. ככל שיהיו פחות עו"סיות לחוק נוער, כך פחות ילדים ייחטפו מהוריהם.
סגירת כל מחלקות ה"מחקר" והשותפויות עם ארגוני השמאל וקרנות זרות, קרן שוסטרמן, מכון חרוב, הקרן החדשה לישראל, הפדרציות של היהודים הדמוקרטים תומכי ממדני מאמריקה, והשותפויות עם ארגוני השנאה לגברים, ויצו ונעמת. אין שום צורך ב"מחקר" או רעיונות חדשים. אם יש בעיה, צריך לפתור אותה על סמך מה שיש. לא צריך להוציא הון תועפות על הזונות מויצ"ו ונעמת בכסות של מחקר ו"פיתוח ההון האנושי של כ"א".
הקצבת מכסות לשופטים להזמנת תסקירי מעצר, לא יותר מ 3% ממצבת תיקי המעצר של השופט, כדי שרק במקרים בודדים יוכל שופט להזמין תסקיר מעצר מקצינת מבחן. בגלל שלוקח להן חודש וגם חודשיים לכתוב תסקיר של 3 עמודים, אנשים תקועים בכלא חודש או חודשיים רק בגללן. שופטים צריכים ללמוד לעבוד בלי קצינות מבחן. גם תסקירי קצינות מבחן לעונש בגזר הדין מיותר לחלוטין. יש עורכי דין משני הצדדים, והם יכולים לטעון בכישרון רב בלי קצינות מבחן.
וזו רק ההתחלה, לה לה. עדנה קרנבל מאחלת לכל העובדות הסוציאליות סרטן ומכת בכורות.
אמנם איתמר בן גביר נכשל והתקפל בפרשת רינת צבן, אבל את תיק הרווחה הוא לא יעשה בעצמו. כבר יש מועמדים ומועמדות. חחח. באיחולי סרטן קליני לכל עו"ס, נתנחם.
מי זאת דורינה שבתאי? עו"סית קפלניסטית נוחבתית
בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, הסתגר שבתאי עם אשתו ושני ילדיו הקטנים בממ"ד ביתם בשדרות. במהלך השעות הללו הפך חשבון ה-Doron Shabti X (טוויטר) שלו לאחד מצינורות המידע והעדכונים החיים הבולטים והמשפיעים ביותר עבור אלפי גולשים שחיפשו מידע על המתרחש בעיר. אלא מאי? מי שבאמת רצה צינור מידע, גלש אלנו בעדנה קרנבל. באותם ימים הטראפיק בעדנה היה מעל 400,000 גלישות ביום.
לטענתו עד שנת 2025 צבר למעלה מ-400 ימי מילואים, ולא שילמו לו מספיק כסף על עבודת הקודש שלו. לאורך שירותו המשיך לשתף ברשתות החברתיות את חוויותיו המורכבות מהחזית ומהמעבר החד שבין לחימה לחיי משפחה. לטענתו הוא משמש צינור תמיכה במילואימניקים במצוקה…. עקב זיהוי המצוקה הנפשית הגוברת אצל לוחמים, פרסם שבתאי את מספר הטלפון האישי שלו ברשתות החברתיות והזמין מילואימניקים וחיילים שחשים מצוקה נפשית לפנות אליו ישירות לקבלת אוזן קשבת וסיוע ראשוני ללא עלות. הפוסט הפך לוויראלי וגרר מאות פניות.
ממש בדיחה…איפה הוא היה כאשר הפצ"רית וכנופיית הנוחבות שלה עשו מטווח ברווזים לחייל צה"ל והאשימו את חייל צה"ל ברצח נוחבות, אונס בתחת של נוחבות ודה הומניזציה לנוחבות????? אה כן. מטכ"ל קפלן הורה לו לשתוק……
ולקוקסי דורינה שבתאי אנו אומרים…. עבודת קודש זה אם אתה עובד בחינם. מרגע שאתה מקל שקל, זו לא עבודת קודש. לא טוב לך? חפש מקצוע אחר. בספארי מחפשים מאכילי בננות, וגם בשב"ס מחפשים מקלפי בננות עבור יקירך, אהובי ליבך… הנוחבות.
להלן כתבת יחץ מטופשת בדה מרקר פורסם 12/5/2026
"עבודת קודש"? בשביל שירות טוב – צריך לשלם. גם אם זה שירות חברתי
דוקטרינת עבודת הקודש מציעה משוואה פשוטה – תעבדי בשכר מעליב ובתת תנאים, בתמורה לטייטל עובדת קודש. אבל דרושה גמילה לאומית מהתפיסה הזו – וחייבים להחליף אותה, פשוט, בעבודה, בתגמול ראוי, בתנאים הגיוניים, שיאפשרו לעובדות השירותים החברתיים לתת מענה ראוי/
אי אז לפני שש שנים, הייתי עובד סוציאלי צעיר שבדיוק סיים את התואר הראשון שלו וחיפש את עבודתו הראשונה. הגעתי לריאיון אצל מנהלת מרכז טיפולי מהפכני ובעל שם שמאוד רציתי לעבוד בו (ספוילר: לא התקבלתי). ישבנו אצלה במשרד, קבוצת עובדות סוציאליות שהתמיינו למשרה (המנהלת הייתה עסוקה מדי בשביל ראיונות אישיים).
כבר בפתח הדברים שלה, ואני מתכוון ליטרלי בפתח דבריה, היא אמרה: "פה אנחנו עושים עבודת קודש עם קצה הרצף ובשביל לעשות את זה אני דורשת זמינות תמידית. תמיד. בשבת, בחג, בלילה, כשעובדים פה אין דבר כזה 'שעות עבודה'. אתן הכל בשביל המטופלים, והכל זה תמיד". והנה הדבר: היה לכולנו כל כך ברור שהכוונה בזמינות תמידית היא, כמובן, זמינות תמידית ללא תוספת תשלום, עד שאף אחת לא טרחה לשאול.
הסיפור הזה הוא אולי דוגמה קיצונית, אבל מתאר תופעה קיימת שבעולם שלי, עולם השירותים החברתיים, אפשר לכנות דוקטורינת עבודת הקודש. המנהלת הלא־מאוד־נחמדה ההיא מהווה בסך הכל את הצד השני של המטבע. בצד הראשון עומדים עשרות, בואכה מאות, אנשים ששמעו מה אני עושה ביום־יום, עשו פרצוף נרגש ואמרו לי תודה כי אני עושה עבודת קודש. פשוט עבודת קודש. הדוקטורינה הזאת מציעה משוואה פשוטה — תעבדי בשכר מעליב, בתת תנאים, בלי ודאות ובלחץ אין סופי. בתמורה תקבלי את הטייטל הזה: עובדת קודש. ועובדת קודש אומר, קודם כל, לא להתלונן. עובדת קודש לא עוברת על התלוש שלה ומנהלת מו"מ על התנאים שלה ומבקשת תוספת תשלום על שעות נוספות, או שאם מקום העבודה מצפה ממנה להיות זמינה בטלפון — שישלם עליו. היא לא מבקשת להרוויח יותר ובעיקר היא לא מבקשת, חלילה, שיהיה לה טוב. כי בשביל להיות עובדת קודש צריך שיהיה לך קשה, שתהיי במחסור.
כשאני כותב את זה אפשר לחשוב שאני משמיע את קולן של העובדות הסוציאליות והמורות והמילואימניקים ועוד אינספור מקצועות דומים שמתמודדים עם אותן הבעיות. אבל האמת היא שלא. אני מספר על בעיה שלנו. וכן, זאת קודם כל בעיה שלנו.
"ראיתי שנוצר דיון סביב הטייק הזה כשכאילו הצד השני הוא להתעקש שאנשי "חסד" דווקא כן ראויים ל'רושם' אבל אישית אני מאוד מסכים. עוסיות, מורות, מילואימניקים וכד' לא זקוקים ל'רושם'. אם כבר, להפך. הרושם הידוע כדוקטורינת 'עבודת הקודש' הוא אחד מהרעות החולות של השירותים החברתיים, כי מצד אחד הוא מנרמל שכר גרוע, תנאים מבזים, התעמרות במקום העבודה וכד'. שהרי זה הטרייד אוף – עבדי בשעות אינסופיות, במשכורת גרועה וכד' ותקבלי פרצופים חומלים ו'את עושה עבודת קודש'. אבל זו רעה חולה גם מהצד השני – כי כשנוצרת כזו דינאמיקה בלי אפשרית, מנורמל גם לתת שירות ירוד, ללא בקרה או סטנדטרטיזציה וכמובן חס ושלום להתלונן כי סתום תפה הן עושות עבודת קודש ומי היה מתחלף איתן. כאילו, ברמה האישית משהו כמו רבע מיום ממוצע שלי הולך על עשייה בהתנדבות. מן הסתם שזו גם העשייה הכי פחות אפקטיבית שלי. אח של
, או
שפנו אליי לגבי חוב לבטל"א, ראויים לאיש מקצוע שהעבודה שלו היא לעזור לו, ושאם הוא לא עושה את זה יש מישהו להתלונן אליו, לא לאיזה חבוב מהטוויטר שמדבר איתם תוך כדי הבישולים לשבת ואולי יעזור ואולי לא.
כי בעצם החוזה החברתי שלנו מול "עובדות הקודש" היום הוא שהן עושות לנו טובה. הן (וכן, אלה בדרך כלל "הן" ולא "הם") עובדות במקומות האלה שבאמת חשובים לנו — כי חינוך וטיפול במפרי חוק ושיקום ועוד אלף נושאים אחרים באמת קריטיים לכיס של כולנו (דמיינו את ההבדל בין הכסף שהמסים שלנו ישלמו לכליאה של עבריין סדרתי, לעומת הכסף שנרוויח אם ישתקם וישתלב בעבודה) — בשכר שאף אחד אחר לא היה מסכים לו. הבעיה היא שכשעושים לך טובה, אתה מאבד את הזכות לדרוש ולהעמיד סטנדרטים.
הרי דווקא מכיוון שהשירותים החברתיים קריטיים לנו, דווקא מכיוון שחינוך הוא אבן יסוד ביכולת של מדינה לצמוח, ששירותי רווחה הם השקעה קריטית (ולמי שרוצה מספרים מוזמן לעיין, למשל, במחקר המלווה של בית המשפט הקהילתי) — חשוב שהם יבוצעו במסירות, על ידי אנשי מקצוע מוכשרים שמנוהלים עם סטנדרטים גבוהים. שנוכל לבוא אליהם בדרישות ובטענות אם לא יבצעו את עבודתם היטב. אבל כשבצד השני עומדת עובדת סוציאלית שמרוויחה שכר עלוב, בלי שעות נוספות ועם עומס שאי־אפשר לתאר, בפני מי תציבו דרישות?
מגיע לנו יותר. מגיע למקבלי השירותים החברתיים יותר. אבל בשביל שנוכל לתת יותר הגיע הזמן להיגמל מתרבות השנור והקומבינה. דרושה גמילה לאומית מדוקטורינת עבודת הקודש ולהחליף אותה, פשוט, בעבודה. בתגמול ראוי, בתנאים הגיוניים, בתנאים שמאפשרים לעובדות השירותים החברתיים לתת מענה טוב. ואז נוכל גם לעטוף את זה בסטדנטריזציה, במחקר, בפיקוח ובאכיפה כלפי מי שלא עומד בסטנדרטים הנדרשים.
אבל בשביל זה צריך קודם כל רצון. ועבודה קשה. ולהחליט שאלה סדרי העדיפויות. כי כל זה עולה, כמובן, כסף. והרבה. ואם תהיה פה הנהגה שתחליט שבזה היא משקיעה — היא צריכה להחליט גם במה היא לא משקיעה.
https://www.themarker.com/blogs/2026-05-12/ty-article/0000019e-1ca2-d618-adde-1cf295db0000